שבצוב ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם 12 סניפים שונים של הבנק הנתבע 1 למחוק את התביעה על הסף או לחילופין להורות על פיצולה ועל תיקונה, כך, שבמקומה, יתנהלו 39 תביעות נפרדות בגין 39 עסקות האשראי הנפרדות מושא התביעה.

עובדות והליכים רלוונטיים:

ביום 28.7.11 הגישו 51 התובעים תביעה נגד 3 הנתבעים. בכתב התביעה נתבעים סעד הצהרתי וסעד כספי: סעד של הצהרה בדבר בטלות כל ההסכמים שנעשו בין התובעים לבין הנתבעים לגבי רכישת רכבים ולגבי מתן אשראי למימון רכישת הרכבים; וסעד של פיצוי כספי אחיד (25,000 ₪) לכל אחד מיחידי התובעים וסעד של השבה/פיצוי כספיים נוספים בגין נזקים מיוחדים. סכום התביעה הינו 1,270,083 ₪. בכתב התביעה נטען כי התובעים התקשרו עם הנתבעים 2+3 בעסקות שונות לרכישת רכבים חדשים ובמקביל התקשרו עם הנתבע 1 (על סניפיו השונים) בעסקות אשראי למימון הרכישות. עוד נטען, כי התובעים נפלו קורבן לעוקץ ולמרמה מצד הנתבעים 2+3 ולרשלנות ולהתנהלות פסולה מצד הנתבע 1, כך שבסופו של יום הרכבים שנרכשו לא סופקו לתובעים והתובעים נותרו עם הסכמי הלוואה מול הנתבע 1.

ביום 15.9.11 הוגשה הבקשה שבנדון. בכותרת ובתחילת הבקשה מתבקש ביהמ"ש למחוק את התביעה על הסף ולחילופין "לעשות שימוש בסמכותו עפ"י תקנה 23 ו/או תקנה 48 לתקנות ולהורות כי על המשיבים לתקן את תביעתם על דרך פיצולה באופן שהמשיבים יגישו כדבעי וכנדרש עפ"י דין – תובענות נפרדות כנגד מי מבין המבקשים". אך בסעיף 2 לבקשה נכתב: "בדרה של בקשה זו, יבקשו המבקשים להראות כי תובענה זו איננה יכולה להתברר במתכונת שבה הוגשה לבית משפט נכבד זה וכי דינה להימחק, ככל שלא תתוקן, וזאת מן הטעמים אשר יפורטו בבקשה כדלקמן". מסקנת הדברים הינה אפוא, כי הבקשה הראשית הינה לפיצול הדיון ברכיבי התביעה השונים וכי הבקשה המשנית בלבד היא למחיקת התביעה, בניגוד לאופן שבו נוסחו הסעדים בבקשה. נימוקי הבקשה העיקריים הם:

כי כתב התביעה כורך בתוכו 39 עסקות נפרדות ש"אין ביניהן דבר" (סעיף 4 לבקשה), כאשר נדבך מרכזי בטיעון זה הוא הטענה לפיה כל אחד מ-12 סניפי הבנק של הנתבע 1 (12 הסניפים המבקשים) עומד בפני עצמו ואין לייחס את כל ההתקשרויות וההתנהלויות שפורטו בכתב התביעה לנתבע 1 בלבד.

כי פיצול הדיון המבוקש מושתת על טעמים של נוחות ויעילות הדיון, כאשר הבסיס הנורמטיבי הנזכר הוא תקנות 23 ו-48 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. עפ"י הטענה, בירור התביעה במתכונתה הנוכחית ייסבך עד מאוד את יכולתו של ביהמ"ש לברר את העובדות וישהה את משך הבירור, והכל לאור שפע העסקות, העובדות והראיות הרלוונטיות.

ביום 25.9.11 הגישו התובעים את תגובתם על הבקשה שבנדון. התובעים מתנגדים לבקשה. התובעים כופרים באפשרות ובתקפות פיצולו של הנתבע 1 ל-12 סניפים נפרדים. התובעים טוענים כי הבקשה לא מצביעה על כל עילה נטענת למחיקת התביעה על הסף וכי מטרת הבקשה האמיתית היא להביא לפיצול הדיון בתביעה, ומעלים השערות שונות לגבי מניעיו הנסתרים של הנתבע 1 בבקשתו שבנדון. התובעים מדגישים בתגובתם כי כתב התביעה מצביע על "שיטה" פסולה בהתנהלות הנתבע 1, שיטה שמשותפת לכל העסקות הנפרדות שבוצעו ושלגביה ראוי שיתנהל דיון אחד מרוכז ומשותף לכל התובעים. התובעים מצביעים על טענות משפטיות (ועל חלק מהטענות העובדתיות) שכתב התביעה מעוררן ושמשותפות לכל העסקות והתובעים. התובעים מבקשים להעדיף את מטרת ההגינות ואף את מטרת היעילות.

ביום 2.10.11 הוגשה תשובה על תגובת התובע. התשובה חוזרת על טענות הבקשה ואומרת כי תגובת התובעים לא משכנעת. יצוין כי תשובה זו הועברה רק היום לידיעתי, ומכאן מועד מתן החלטתי זו.

יצוין כי בהחלטתו מיום 3.10.11 של כב' הרשם יגאל נמרודי נקבע שהנתבע 1 יגיש כתב הגנה בתוך 30 יום מיום ההכרעה בבקשה המקדמית שבנדון.

דיון ומסקנות:

לאחר קריאת כתבי הטענות (הארוכים – כתב התביעה לבדו מחזיק 51 עמודים, ללא נספחים) ועיון בתקנות ובפסיקה אליה הפנו הצדדים, מצאתי לדחות את הבקשה.

בראשית הדברים עליי לציין, כי מקובלים עליי דברי התובעים בתגובתם, לפיהם לסניפי הבנק המבקשים אין כל מעמד עצמאי משלהם בתיק בימ"ש זה. התובעים בחרו לתבוע את הבנק הנתבע 1 (ולא איזה מסניפיו), עפ"י ההלכה הפסוקה "סניף של בנק איננו אישיות משפטית נפרדת מאישיותו המשפטית של הבנק" (ע"א 868/90, 880 בנק ישראל נ' רג'ואן, פ"ד מח (3) 416 (1994)), ולכן אין רלוונטיות לעובדה שעסקות האשראי השונות נעשו בסניפים שונים של הנתבע 1. די בכך שמדובר באותו בנק נתבע 1 כדי להקים לתובעים עילת תביעה נגדו בגין כל העסקות שנעשו בסניפיו השונים.

משקבעתי שאין לייחס נפקות משפטית לכך שעסקות האשראי נעשו בסניפים שונים של הנתבע 1, דומה שנופלת ממילא טענת המבקשים לפיה העסקות מושא התביעה נפרדות מהותית האחת מהשניה בשל זהות נותן האשראי בהן, שכן קבעתי שנותן האשראי הוא אחד – הנתבע 1.

אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה אין כל קשר בין העסקות שפורטו בכתב התביעה. כתב התביעה, עפ"י תוכנו ונוסחו, מתיימר לבסס קשר ברור ומובהק בין העסקות, וטוען כי הנתבע 1 נהג עפ"י שיטה פסולה ובאופן פסול אותם מבקשים התובעים להוכיח. קשה גם שלא להתרשם מן הדמיון הלכאורי בין העסקות השונות המפורטות בכתב התביעה, כאשר התובעים מעלים טענות משפטיות ועובדתיות שבגרעין שלהן משותפות לכל העסקות.

באשר לטענת המבקשים, לפיה בירור התביעה כפי שהיא פוגע בערך היעילות, הרי שגם טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, ערך היעילות אינו עומד לבדו, ובהלכה הפסוקה נקבע כבר, תוך פירוש תקנה 48 הנ"ל, כי, בהתנגשות בין השניים, ערך יעילות ההליך השיפוטי ייסוג מפני ערך הגינות ההליך השיפוטי (רע"א 2301/01 פז חברת נפט בע"מ נ' רשקס, פ"ד נה (4) 245 (2001)). ובענייננו נראה כי פיצול הדיון, כפי שתיארו התובעים בתגובתם, עלול לפגוע בהגינות ההליך מבחינת התובעים, משום שפיצול כזה יקשה עליהם להוכיח את טענותיהם המהותיות המשותפות בדבר השיטה הפסולה בה נהג הנתבע 1 כלפי התובעים ובדבר הסעדים המתבקשים מכך. מעבר לכך, אפשר בהחלט כי דווקא הבירור המרוכז בכל העסקות בהליך אחד יביא גם לייעול בהליך השיפוטי, וזאת משום שייאפשר לערכאה אחת לשמוע באופן מרוכז את כל הראיות הרלוונטיות, תחת פיצולן בפני ערכאות ומותבים שונים, דבר שאף עלול להביא להכרעות סותרות באשר לטענות המשותפות הרבות שבבסיס עילת התביעה של כל התובעים.

לקראת סיום אציין, כי לא ברורה לי מטרת ותועלת פיצול הדיון מבחינת המבקשים (הנתבע 1), שכן, בכל מקרה, הנתבע 1 ייאלץ להתדיין מול כל התובעים, בין בתביעה מרוכזת אחת ובין בתביעות רבות מפוצלות, בין בשמיעה מרוכזת (ואכן מורכבת) של כל הראיות ע"י ערכאה אחת ומותב אחד ובין בשמיעה מפוצלת של הראיות בפני מס' ערכאות ומס' מותבים. ומאחר שכך, לא ברור לי מדוע הנתבע 1 מגלה התנגדות כה רבה דווקא לדרך המסוימת שבה בחרו התובעים לברר את תביעתם, בחירה שמלמדת שהתובעים מוכנים לשלם את מחיר השיהוי המסוים שכרוך בבירור תביעה כה מורכבת. התובעים מעלים השערה לכך (רצון הנתבע 1 למנוע מהתובעים להוכיח את השיטה הפסולה הנ"ל ולהסתיר את "התמונה בכללותה"), אך איני מוצא צורך לדון ולהכריע בשאלת המניע לבקשה, ודי לי בקביעותיי למעלה לגבי טענות הצדדים כפי שהן.

יצוין כי, בשל ההיקף החריג של הטענות והראיות שבירור של תביעה זו מצריך, יש להניח שהשופט שידון בהמשך בתביעה יוכל, בהתאם להוראות הדין ועפ"י שיקול דעתו, לשקול מחדש את האופן הראוי והמתחייב של בירור התביעה ושל סדרי הדיון בה.

סיכום:

הבקשה נדחית.